פסק-דין בתיק ע"פ 4478/12

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) מיום 22.4.2012 (ת"פ 51936-07-11 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 51936-07-11 end_of_the_skype_highlighting).

           המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. הסדר טיעון שהושג בין הצדדים במסגרת הליך גישור כלל ענישה מוסכמת ביחס לנאשמים 1 ו-2, אולם לא כלל ענישה ביחס למערער, שהיה הנאשם 3.

           בכתב האישום המקורי יוחסו למערער עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חבלה במזיד והחזקת סכין ובמסגרת ההסדר תוקן כתב האישום, כך שהעבירה של חבלה בכוונה מחמירה שונתה לעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. גם בפרק העובדות שבכתב האישום המקורי, נעשה שינוי כך שאת דקירות המתלונן בחלקי גופו השונים ייחסה המשיבה למערער זה. כך יוחסה לו חבלה במזיד. המערער הודה והורשע על פי הודאתו.

           מכתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 22.7.2011 בשעות הבוקר עבד המתלונן (באסר טהא) ושניים נוספים גם הם מכפר כנא, איסמאעיל דהאמשה (להלן: איסמאעיל) ות"ח קטין (להלן: הקטין) בעבודות אבן בבית פרטי במושבה כנרת (להלן: הבית). רכבו של המתלונן מסוג טויוטה חנה בסמוך לבית (להלן: הרכב). באותו יום סמוך לשעה 9:00, נהג המערער, שהינו בנו של הנאשם 1 ובן דודו של הנאשם 2 ברכבו ונעצר סמוך לבית. המתלונן פנה אל המערער ושאל אותו מה מעשיו במקום ובתגובה קילל אותו המערער ומיד לאחר מכן עזב את המקום. זמן קצר לאחר מכן הגיעו המערער והנאשמים האחרים בשלושה כלי רכב נפרדים ועצרו בסמוך לבית. המערער ונאשם 1 ירדו מכלי רכבם כשהם מצוידים בסכינים ונאשם 2 ירד מרכבו כשהוא מצויד במוט. השלושה ניגשו למתלונן ותקפו אותו בצוותא תוך שימוש בסכינים ובמוט. המערער דקר את המתלונן בחלקי גופו השונים והנאשם 2 הכה את המתלונן באמצעות המוט. המתלונן ניסה לגונן על גופו ונפצע גם כך מדקירת הסכינים והתמוטט על הרצפה כשהוא מדמם. למרות זאת המשיכו המערער והשניים האחרים לתקוף אותו. איסמאעיל נחלץ לעזרתו, יידו אבנים לעבר המתלונן ועזבו את המקום. אסמאעיל והקטין סייעו למתלונן והובילו אותו לבית החולים שם אושפז למשך מספר ימים. המערער שב אל הבית באותו יום, ניפץ את שמשות הרכב והפנסים. למערער יוחסו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; עבירה של החזקת סכין שלא כדין ועבירה של חבלה במזיד.

           המערער כאמור, הודה במעשיו והורשע בעבירות שיוחסו לו.

           על בסיס הרשעה זו, גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 26 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי יחול על כל עבירות אלימות מסוג פשע, ופיצוי כספי למתלונן בסך 10,000 ש"ח.

           על גזר דין זה ערער המערער בפנינו. במסגרת הערעור, טוען הוא, כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. המערער טוען כי טעה בית המשפט המחוזי עת השית עליו עונש חמור בהרבה מן העונשים שהושתו על הנאשמים 1 ו-2. המערער אינו טוען כי אין לערוך כל הבחנה בעניינו לבין עניינם של הנאשמים 1 ו-2, אלא שהוא סבור, כי לצד הבחנה זו היה על בית המשפט המחוזי לעמוד על הדמיון שבין החלקים המיוחסים לכל אחד מהנאשמים בכתב האישום ולגזור את עונשו של המערער באופן שלא יחרוג משמעותית מעונשיהם של שני הנאשמים האחרים. עוד טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לעובדה, כי הינו צעיר נטול עבר פלילי וחסר תיקים תלויים ועומדים נגדו, כאשר העבירות נשוא הערעור דנן מהוות מעידה חד פעמית והינן בחזקת היוצא מן הכלל. לטענתו, העונש שנגזר עליו קשה ובלתי סביר בנסיבות העניין לאור הנטל הכלכלי אשר יוטל על משפחתו כתוצאה ממנו.

           המשיבה השיבה לערעור בדיון שבפנינו וטענה, כי מדובר בעבירות חמורות, וכי הענישה במקרה זה הינה סבירה.

           לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות.

           הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 29.1.2009, פסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה.

           האירוע מעיד על אלימות קשה ואכזרית בה נקט המערער כלפי המתלונן. המערער היה תחילה לבדו, אולם הוא הלך וגייס לשם הנקמה את אביו, הנאשם 1 ואת בן דודו, הנאשם 2. הוא זה שיזם את אירוע האלימות. כולם הצטיידו בסכינים ובמוט, באו אל מקום עבודת המתלונן על מנת לסגור איתו חשבון, התנפלו עליו באכזריות בסכינים ובמוט, פגעו בו בחלקי גופו והכל באכזריות, וזאת הגם שלא היתה כל התגרות מצד המתלונן. למתלונן נגרמו חבלות קשות, מהן הוא סובל עד היום.

           אשר לטענת המערער בדבר אחידות העונשים בינו לבין הנאשמים 1 ו-2 - טענה זו אין לקבל.

           המערער הוא שיזם את אירוע האלימות. הוא גייס את הנאשמים 1 ו-2 על מנת לפגוע פגיעה קשה במתלונן. הוא גם דקר באכזריות את המתלונן בכל חלקי גופו וגרם לו חבלות קשות. תסקיר הקורבן מלמד על סבלו הפיזי והנפשי של המתלונן עד עתה. יתרה מזאת, על אף ששולם פיצוי במסגרת הסולחה, נגרם למתלונן נזק כלכלי ונפשי קשה. לכך יש להוסיף, כי מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי עולה, כי המערער לא נטל אחריות מלאה, אולם מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית משפט זה עולה כי המערער השתתף בקבוצה לשליטה בכעסים ותהליך זה היה משמעותי עבורו והוא החל לקבל אחריות מלאה על העבירה והביע חרטה. עוד יש לציין, כי עונשם של הנאשמים 1 ו-2 הוסכם בהליך גישור, מטעם זה שהנאשם 1, האב, חולה מאוד ומטעם זה שחלקו של נאשם 2 שונה באירוע. ברי, אפוא, כי המערער היה הדמות הדומיננטית באירוע, כאשר האירוע כולו היה ביוזמתו. בנוסף, הוא שדקר כאמור את המתלונן ואף המשיך להכותו בזמן ששכב על הארץ ודימם. מעשים אלה מלמדים על החומרה במעשיו. מטעמים אלה כולם, יש לדחות את טענתו בדבר אחידות הענישה בינו לבין הנאשמים 1 ו-2.

           המערער בן 21, נשוי ואב לתינוק. מעשיו והתנהגותו האלימה והאכזרית, אך מלמדת את הסכנה הצפויה מאדם כמותו בחברה בה אנו חיים. חברה תרבותית בה הדרך ליישוב סכסוכים איננה יכולה להיות אלימה לשם פתרונות סכסוכים. חברה מתוקנת אינה יכולה לעולם להשלים עם נוהג של לקיחת החוק לידיים ומציאת פתרונות אלימים, גם אם נעשתה פגיעה בכבוד.

           פסקי דין רבים מתייחסים לצורך החשוב בענישה משמעותית אשר יהיה בה כדי לסייע במלחמה באלימות בכלל ובאלימות הבאה לפתור סכסוכים בפרט. כך למשל נקבע בע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 9.5.2010):

"האלימות המתפשטת חושפת את החברה במערומיה מדי יום ביומו. האלימות אינה מפלה בין עיר לכפר, בין צפון לדרום, ובין זקן לצעיר. בצוק העתים אין מנוס מלנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך - הציבור צריך לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח, ל'מען יראו וייראו'. תופעה זו של "סכינאות" יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון - לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במלים אחרות, 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות (ראו למשל ע"פ 523/05 סלמה נ' מדינת ישראל (29.12.2005); ע"פ 5022/01 מדינת ישראל נ' אטיאס, פ"ד נו (1) 856))."

           יפים דברים אלה גם למקרה שלפנינו.

           אשר-על-כן, הערעור נדחה.